רכבת לילה לגווילין

היום למעשה אנחנו עוזבים את קונמינג, בירת מחוז יונאן בו בילינו בנעימים:

• התחלנו בליג'יאנג אליה הגענו בטיסה מהמחוז הקודם בו ביקרנו, סצ'ואן 
• פגשנו את המאמא נאשי ואכלנו אצלה את ארוחת הערב הטעימה שבישלה
• עשינו את ערוץ דילוג הנמר לזכרו של גיא פלג ושרדנו את 28 הפיתולים הקשים שבו
• רכבנו על אופניים לכפרים באישה וסוחה ונפגשנו עם ד"ר הו המפורסם
• עשינו טיול יום בהר צ'אנגשן אליו עלינו ברכבל 
• סיירנו בדאלי ואכלנו דים סם צמחוניים בלתי נשכחים 
• טיילנו בפארק האגם הירוק , שתינו בבית תה והצצנו למקדש בודהיסטי 
• ראינו את הארץ האדומה של דונגצ'ואן ואת המרחבים המרהיבים שלה 

עתה הגיעה העת לעבור למחוז גואנשי לעיר גווילין. אבל עוד לפני שנעלה על רכבת לילה לגווילין היה לנו כמעט יום שלם להעביר בקונמינג. קמנו ב-09:00 ברגוע ואכלנו בהוסטל (הפעם מנת ביצה ועגבניה המפורסמת הגיעה עם פלפל ובצל, לקחנו גם טוסט עם ביצה ומיץ תפוזים). הצטרפה אלינו ביסרקה המקסימה שמסתבר שמעט התקררה בלילה והחליטה לקחת יום במלון למנוחה וצבירת כוחות. הסתבר שהיא עבדה 40 שנה בטלקום סלובניה והקימה שם את המחלקה הבינלאומית. גם ויקה ישבה איתנו קצת והיה נחמד מאוד לפתוח את הבוקר בחברתן. אסתי הייתה באותו הזמן ביער האבנים בשילין שבו אפשר לראות זקיפי אבן ענקיים הנראים למבקר כמו עצים. מדובר על שטח של מעל 350 דונם.אנחנו החלטנו לוותר על התענוג אבל בהחלט מומלץ למי שמחפש עוד מה לעשות בסביבות העיר קונמינג.

אחרי ארוחת הבוקר התוודענו לכך שקיים בסין Walmart והבנו שהוא דומה מאוד לאחיו הגדול האמריקאי: גדול ומלא כל טוב. הסתובבנו בין המחלקות השונות: אופטיקה, בגדים, ספרים ועוד. קנינו מתנות וגם נעליים. משם חזרנו למלון ולקחנו מונית לתחנת הרכבת של קונמינג. הופתענו לטובה שבניגוד לרכבת הקודמת (רכבת לילה לקונמינג) שם המקום לתיקים היה במעבר, פה תא השינה היה קצת יותר סגור והיה מקום ליד המיטות העליונות לשים את התיקים הגדולים וכך עשינו. דיברנו קצת וב-21:00 בערך עלינו למיטות לקראת כיבוי אורות. באמצע הלילה הרגשנו באוזניים (כמו בעליות לירושלים) ודיי מהר זה עבר. בבוקר גם התגלתה עקיצה מציקה (כנראה של פשפש) באזור הבטן. אבל כמובן שהכל שווה בדרך לראות מחזות כמו פגודות התאומים.

> בפוסט הבא נספר על סיום הנסיעה ברכבת שכללה ביקור בקרון המסעדה והצצה ל-Soft Sleep...

פגודות התאומים בגווילין בלילה 

ערוץ דילוג הנמר - בעקבות גיא פלג ז"ל

שלט עם שמו של גיא פלג ז"ל והשנים שבהם חי 1983-2005. יהי זכרו ברוך

ביום השני של טרק ערוץ דילוג הנמר חלקנו כבוד לגיא פלג ז"ל ועל כך יסופר מיד. התחלנו את היום בשעה 08:30 והחלטנו לאכול ב-Half Way. ההליכה הייתה יחסית מישורית וראינו מפלים יפים. ב- Half way היה גג שממנו רואים נוף מקסים ושם עצרנו לאכול (אורז עם ירקות, נודלס, ביצה ועגבניה ופנקייק בננה ב-35 יואן). המשכנו לדרכינו לעבר Tina's Guesthouse ובדרך פגשנו סוסים נחמדים עם עיניים טובות (תמונה של אחד מהם בסוף הפוסט) וגם מפלים שממש עוברים בתוכם (מדלגים על אבנים).

אחרי כשלוש שעות, רובם בירידה, הגענו ל-Tina's Guesthouse ומשם הרמנו טלפון ל- Panba  והזמנו חדר משפחתי (היחיד שהיה) ב-150 יואן. התחלנו בהליכה לכיוון Sean's Spring Guesthouse שממנו יצא גיא פלג ז"ל למסלול. בדרך עצרה לידינו ביתו של שון שנתנה לנו חינם טרמפ לגסטהאוס של שון. שם ראינו את השלט שתלו גרי ותמי (הוריו של גיא פלג ז"ל שעשו לאחר מותו מסע בעקבותיו) - התמונה מפורסמת בראש הפוסט הזה. וכן את התיק של גיא פלג ז"ל מקורס קצינים, הנה הוא לפניכם בכבוד גדול ובגעגועים:

תיק קורס קצינים של גיא פלג ז"ל

עשינו דרכינו חזרה ל-Tina's Guesthouse  ברגל, בתקווה למצוא פרטנרים למסע חזרה לליג'יאנג. ואכן פגשנו שם את האמריקאים שישבו לאכול ארוחת ערב. לקחנו גם אנחנו לחם נאשי ואורז ב-10 יואן. הדרך חזרה הייתה בכבישים משובשים מאוד על סף תהום והייתה מפחידה ביותר. באיזשהו שלב עצרנו לכחצי שעה כי היו עבודות בכביש ואם זה לא הספיק: באמצע היינו צריכים להחליף רכב כי הכביש היה חסום לגמרי בלי אפשרות לעבור. בצד השני חיכתה לנו "נהגת שודים" שנסעה על הדרך לליג'יאנג  בשעה וחצי בנהיגה סינית מסורתית (צפור וקווה לטוב) ואף הקפידה להשתמש בשיטה הידועה כ"עקוף בכל מחיר". היא הורידה אותנו במקום בלתי מזוהה וניווטנו את דרכינו חזרה למאמא נאשי לקחת את התיקים. משם המשכנו ל-Panba רגלית עם התיקים על הגב. גילינו שהחדר המשפחתי מפנק מאוד ושווה כל גרוש (היו 2 מיטות זוגיות, סלון מאולתר עם ספה, שולחן ושני כסאות  - ובכלל הייתה אווירה של צימר. שמחנו מאוד שלא נשארנו אצל המאמא). כך הסתיים לו היום המאוד מרגש הזה.

ערוץ דילוג הנמר- סוס עם עיניים טובות משקיף על הנוף

כל הפרטים על ערוץ דילוג הנמר

טרק ערוץ דילוג הנמר

יצאנו לטרק ערוץ דילוג הנמר עם 2 אמריקאים (קרי וג'סטין), בריטי (אלכס), קוריאני (ג'ייסון) ושני קנדים (צ'רלס ואמילי). כל הקבוצה אכלה ארוחת בוקר אצל מאמא נאשי, אבל אנחנו יצאנו החוצה וקנינו עוגיות אגוזים ויוגורט. יצאנו למיני וואן שם גילינו להפתעתנו שיש רק 7 מקומות + נהג, אנחנו היינו שמונה ולכן ג'ייסון נסע באוטו אחר (אך השאיר את התיק אצלנו).

הדרך ארכה כשעתיים וחצי (הנהג נסע על 30 קמ"ש...). עצרנו בכפר צ'או טואו שם מתחיל המסלול וחיכינו לג'ייסון. בדרך גילינו ששני האמריקאים והבריטי גרים בסין ועובדים כמורים לאנגלית. הם היו כאלה אמריקאים טיפוסיים: שניהם שמנים (בעיקר הבחור) ומצחיקים (בעיקר הבחור). הגענו סופסוף לנקודה ממנה יוצאים לטרק ערוץ דילוג הנמר.

תחילת המסלול לא משולטת בכלל ולא ברור לאן ללכת אז פשוט כל פעם שראינו מישהו שאלנו "טייגר?" והם כבר הצביעו לנו על הדרך. באיזשהו שלב עברנו סיני זקן שהצביע על שלט שבו כתוב באנגלית שהטרק סגור ולכן אנחנו אחראים על עצמנו אם אנחנו בוחרים בכל זאת לעשות אותו (איך אומרים בסינית כסת"ח?). אחרי זמן מה של פיצולים שלא היה לנו ברור אם הם הדרך הנכונה הגענו לשביל שמסומן בחיצים בצבעים מתחלפים: לפעמים אדומים, לפעמים צהובים ולפעמים ירוקים. סוף סוף ידענו שאנחנו בדרך הנכונה.

הדרך הייתה בעלייה מתונה, המשכנו לעלות בשביל כשלצידנו נוף מהמם של הרים מושלגים. נהיה חם מאוד וכיוון שהייתה חכם ולא הבאתי חולצה קצרה נאלצתי ללכת עם חולצת גטקס...אחרי כשעתיים הליכה הגענו לגסטהאוס הראשון Naxi Family Guesthouse שם פגשנו שוב את הקנדים וג'ייסון שהקדימו אותנו ברבע שעה.

הנאשי פמילי גסט האוס היה חמוד מאוד, האנשים היו נחמדים ונתנו לנו תה נענע טעים. אכלנו גם בננות ולחמניות. אחרי ההתרעננות הקצרה המשכנו בדרך. העלייה המשיכה וידענו שאנחנו אמורים בקרוב להגיע לעלייה הקשה באמת - 28 הפיתולים. באיזשהו שלב העלייה נהייתה תלולה יותר והדרך הפכה מפותלת וחשבנו שהתחילו 28 הפיתולים הקשים. 

מנוחה ב-28 הפיתולים

הלכנו לאט ועצרנו כל דקה בערך להסדיר את הנשימה (בטענה שאנחנו נהנים מהנוף היפה). אחרי משהו כמו 20 דקות של עלייה הגענו למין קיוסק מאולתר שהמוכרת בו אמרה לנו שרק עוד עשר דקות מתחילים 28 הפיתולים הקשים. המידע הזה דיי הלחיץ אותנו כי היינו בטוחים שחלקם כבר מאחורינו. המשכנו ללכת בקצב צב והדרך המשיכה בערך אותו דבר כך שלא הבנו למה דווקא זה נחשב ל-28 הפיתולים הקשים ולא קודם.

הגענו לנקודת תצפית בה היו סיני וסינית שגובים כסף כדי להסתכל על הנוף (5 יואן להסתכל ו-8 יואן כדי לצלם). התעצבנו על החוצפה ולא ירדנו לתצפית, אך גילינו להפתעתנו שהגענו לסוף הפיתולים ונגמרה העלייה הקשה. משם הדרך הייתה בירידה מתונה בערך שעה וחצי עד שהגענו ל-Tea Horse שהוא הגסטהאוס השני מתוך ה-3 שנמצאים במסלול. (השני נקרא Half Way ונמצא כ-6 קילומטר אחרי ה-Tea Horse. כשהגענו היה בערך 17:30 והחלטנו להשאר כאן ללילה.
טיפ חשוב: חלק מהמטיילים מנסים להגיע ל-Half Way ללילה הראשון בטרק- מה שיוצר יום צפוף וקשה שלא לצורך.

קיבלנו חדר (רצפת בטון ועליה מיטה ושידה קטנה ב-60 יואן). הזמנו אוכל שהיה טעים מאוד (נודלס עם ירקות וביצה עם עגבניה). פגשנו בחור טיבטי שהסתבר שהוא מדריך טיולים שמדריך צרפתי מבוגר שהוא יועץ ארגוני (ובין ייעוץ לייעוץ בסין מטייל קצת).

ישבנו עוד קצת במרפסת של Tea Horse מול הנוף היפה ותהינו איפה האמריקאים. בסוף, בערך בשעה 19:00 שכבר כמעט החשיך הם הגיע סוף סוף (ועוד הסתבר שהם עשו את הפיתולים על סוסים, מסכן הסוס של ג'סטין...). קצת לפניהם הגיעו ל-Tea Horse גם זוג מבוגרים אוסטרלים ובחור אמריקאי בשם בוב. ישבנו כולנו סביב שולחן שעשוי מגזע עץ גדול (על כסאות שעשויים מגזעי עץ קטנים) ואכלנו. כך נגמר היום הראשון שלנו בטרק ערוץ דילוג הנמר.

ארוחת ערב אצל מאמא נאשי ולילה בליג'יאנג

ליג'יאנג בלילה

ארוחת ערב אצל מאמא נאשי הייתה (כמו שמספרים מטיילים רבים) עשירה וטעימה. היו מנות רבות של בשר וירקות לחוד שהגיעו למרכז השולחן וכל אחד הוסיף מה שרצה לקערת האורז שלו. בעלה של המאמא מגיש תוך שהיא צועקת עליו ונוזפת בו. לנו, הסועדים, אסור לבקש חלילה תוספת מאף אחת מהמנות אחרת המאמא מתעצבנת.

בערב חזרנו לכיכר המרכזית. לאורך הרחוב יש אינספור פאבים ומסעדות. היינו שם גם ביום אבל אז זה היה נראה פסטורלי ושקט. שום דבר לא רמז למהפך שמתחולל כאן בלילה. בכל פאב יש הופעה: או של מישהו ששר או של סיניות שרוקדות ריקודים מוזרים. באופן כללי ההרגשה היא של צוות בידור באילת. המוסיקה רועשת מאוד והיושבים בפאב במקום למחוא כפיים דופקים עם חתיכת עץ על השולחן. בכניסה לכל מסעדה או פאב יש מארחות חביבות לבושות בגדים מסורתיים שמנסות לשכנע את הבאים להיכנס. אחת מהן אפילו הסכימה להצטלם איתנו.
סיימנו את הערב מוקדם יחסית לא לפני שהצטיידנו ליום המחר במים ועוגיות.

ליג'יאנג בלילה

טיול ביונאן - ליג'יאנג ופגישה עם מאמא נאשי

למחוז יונאן הגענו בטיסה קצת אחרי חצות. היישר ל- Panba Hostel. הלכנו לישון מאוחר וקמנו למחרת יקיצה טבעית. גילינו שבהוסטל המקסים הזה אין מקום ללילה נוסף ורשמנו לפנינו למצוא לינה במהלך היום (יש אינסוף הוסטלים בליג'יאנג כך שלא תהיה בעיה).

העיר העתיקה של ליג'יאנג מלאה בסמטאות צרות וחנויות מזכרות (קצת הזכירה לי את צפת). כל הסמטאות נראות אותו הדבר בערך ודיי קשה למצוא שם את הדרך. נתקלנו בשני דברים שכדאי להזכיר: הראשון הוא עוגיות אגוזים מצויינות (כדאי מאוד לטעום) והשני: חנויות עם דרבוקות שמשמיעות שוב ושוב ברמקולים את השיר Dida Dida (שבפינו זכה לכינוי "לינדה, לינדה") ומוכרות דיסקים.

עוגיות אגוזים מעולות בעיר העתיקה של ליג'יאנג

שפע המזכרות פה הוא אדיר: יש חנויות של שאלים ושל חולצות, נעליים שמציירים עליהן, אוכל בשפע. טעמנו 2 דברים: לחם נאשי וגם מעין דבר ירוק ודביק שמכיל אורז ומילוי כלשהו (חלק עם בשר וחלק בלי). תראו בעצמכם בתמונה הבאה:



משם המשכנו לכיכר המרכזית של העיר העתיקה ליג'יאנג והלכנו לתצפת על העיר החדשה ליג'יאנג. בשלב זה התחלנו לחפש איפה לישון בלילה ונתקלנו במקרה במאמא נאשי מספר 1. למה במקרה? משום שלא חיפשנו אותו אבל כמובן ששמענו עליו עוד בארץ. החלטנו לראות את החדר שדווקא היה סביר. הבנו שמאמא נאשי 1 הוא לא הגסטהאוס המרכזי שלה והמשכנו הלאה למאמא נאשי מספר 3 שם קיבלה את פנינו מאמא נאשי בכבודה ובעצמה ונתנה לנו לאכול 2 בננות.

העיר העתיקה ליג'יאנג

כיוון שהתיקים הגדולים שלנו היו עדיין ב-Panba hostel המאמא נאשי מיהרה לנדב את ג'ון.
ג'ון הוא בחור בריטי שעובד אצלה כבר 4 חודשים והדריך אותנו בסמטאות ל-Panba ובחזרה.

כשחזרנו קיבלנו חדר אצל מאמא נאשי מספר 3. לחדר אין מנעול נורמלי והדלת נסגרת עם חתיכת עץ.

בנוסף בינינו לחדר ליד הייתה דלת הזזה שלא בעיה לפתוח. כמובן שמיד נעלנו עם מנעול שלנו.

ממה עוד לא היינו מרוצים שם? לחדר לא היו חלונות אבל מצד שני הקור נכנס.

ג'ון הנחמד הסביר לנו באריכות על ערוץ דילוג הנמר- שהיה בתוכנית שלנו למחר 

וכן הדריך אותנו איך להגיע לשוק האוכל  בעוד המאמא נאשי משקה אותנו בשיק בננה.

כשהגענו לשוק נתקלנו במראה אותנטי ולא תיירותי. דוכנים רבים שמוכרים הכל:
מירקות ופירות טריים ועד לבגדי תינוקות. המראות שם היו מרהיבים והריחות חזקים.

שוק האוכל בליג'יאנג

חזרנו לארוחת הערב אצל המאמא נאשי קצת לפני השעה 18:00.

פגשנו בחורה בשם נועה ששירתה בדובר צה"ל וסיפרה שחזרה מערוץ דילוג הנמר והיה נהדר.

הייתה לה חברה ישראלית (חצי סינית חצי אוסטרית) שחיה בארץ והייתה יפה מאוד.

ישראלים נוספים שפגשנו סיפרו שערוץ דילוג הנמר הוא טרק קשה ושהם בקושי הספיקו להוסטל לפני רדת החשיכה.

בנוסף טענו ש"הגוף צריך לנוח שבוע אחרי מאמץ כזה" ושיש מקומות צרים.

הם אמרו שאם יורד גשם זה ממש סכנת נפשות (פרט חשוב: התחזית למחר ניבאה גשם...).
מה החלטנו? כמובן שלצאת. אבל לא לפני שהעברנו ערב ולילה בלתי נשכחים בליג'יאנג. ועל כך בפוסט הבא.